חייב אשר נמצא בהליך פשיטת רגל אינו יכול לשלם את סכום המזונות שנקבע בבית משפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני, ובית המשפט המחוזי בו מתנהל הליך פשיטת הרגל הוא שיקבע את סכום המזונות שיהיה על האב לשלם בהליך, מה שנקרא "קציבת מזונות".

בניגוד ללשון החוק, קבע בית המשפט העליון כי אב הנמצא בהליך פשיטת רגל רשאי להגיש בשם ילדיו בקשה לקציבת מזונות מכח סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל.

החייב, הנמצא בהליכי פשיטת רגל, פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לקצוב את מזונות ילדיו מתוקף סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל:

סעיף 128(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע לאמור:

"ניתן צו כינוס, רשאי בית המשפט, לפי בקשתו של אדם שמגיעים לו מחייב על פי פסק דין מזונות שזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, להקציב לאותו אדם מזמן לזמן מתוך נכסי החייב או מתוך הכנסותיו סכומי כסף שימצא לנכון".

לכאורה, לשון הסעיף פשוטה ואינה מעוררת שאלה: על מנת שבית המשפט יקצוב סכום שכזה, נדרשת בקשה מאת האדם שמגיעים לו מזונות על-פי פסק דין.

החייב, הכנ"ר והמנהל המיוחד, עו"ד גבור, בקשו לקבוע כי גם החייב עצמו רשאי להגיש בקשה שכזו.

עו"ד גבור אשר שימש כמנהל מיוחד לנכסי החייב, סבר כי ישנה לוגיקה פשוטה בקבלת הבקשה דווקא מטעם החייב, שאחרת נמצא אנו חוטאים למטרות הליך הפש"ר, לפקודה ואף לטובת הקטין, כאשר במאזן הנוחות יש להעדיף את תחילת סעיף זה על פני קושי בניסוח בחיקוק ואשר אינו עולה בהלימה אחת עם תחילת הסעיף זה ושמירה על טובתו של הקטין, ערך שהינו עליון בדין העברי ובכלל.

בית המשפט העליון קיבל את עמדת משרדנו, וכן את עמדת החייב והכונס הרשמי וקבע כי לשון החוק מסוגלת לשאת את הפירוש שטוען לו המבקש ואשר מקובל על הצדדים. החוק דורש שקציבת המזונות תהיה "לפי בקשתו של אדם שמגיעים לו" המזונות הללו; ברם, בנדון דידן, בלאו הכי הבקשה אינה מוגשת על-ידי הילדים עצמם, הזכאים למזונות, אלא בשמם על-ידי ההורה המשמורן; והנה, גם כאשר אותו הורה נמנע מטעם כלשהו מלהגיש את הבקשה, וזו מוגשת על-ידי ההורה השני, החייב, הרי שעדיין היא מוגשת בשמם של הילדים, ולטובתם. ניתן להניח כי מטרתו של חייב המגיש בקשה מעין זו היא לדאוג לטובת ילדיו, ומכיוון שזכות היא להם לקבל את דמי המזונות, 'זכין לאדם שלא בפניו': גם אם לפי שורת הדין ההורה המשמורן הוא זה שמוסמך להגיש את הבקשה בשם הילדים, הרי שכאשר לא עשה כן, יכול החייב עצמו להגיש את הבקשה בשמם.

בקשת החייב הוחזרה להתדיין בבית המשפט המחוזי אשר קצב את מזונות ילדי החייב.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת רשות הערעור שהגישה האם, וביטל את החלטת בית המשפט לענייני משפחה אשר דחתה בקשה להנפקת דרכון לקטינים. וחשוב מכך, עמד על ההבחנה החשובה בין "תסמונת ניכור הורי" ל "הסתה".

משרדנו מלווה את אם הקטינים מזה תקופה ארוכה, כאשר אבי הקטינים סירב לתת הסכמתו להנפיק הדרכונים לקטינים פנינו לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להורות לאב לחתום על כתב הסכמה, או להורות למשרד הפנים להסתפק רק בחתימת האם.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת האם בנימוק שלאור אי הקשר בין האב לקטינים בית המשפט לא "ייתן להם את מבוקשם…", על החלטה זו הוגשה על ידינו בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי אשר קבע, כפי שטענו, כי הנימוק להחלטת בית המשפט אינו הטעם אשר ציין האב בתגובתו (טען לחשש לחטיפת הקטינים) כך שבית המשפט לענייני משפחה קיבל את התנגדות האב, אך מבלי שקיבל הטעם להתנגדותו.

עוד עמד בית המשפט המחוזי, על ההבחנה בין "ניכור הורי" ל "סרבנות קשר":

"לשם קביעה, כי במקרה נתון עניין לנו בתסמונת ניכור הורי, יש לקבוע, כשלב הכרחי, כי קיים "ניכור הורי". עם זה, אין די בקיומם של התסמינים המלמדים על "ניכור הורי" כדי לקבוע כי בפנינו "תסמונת ניכור הורי". קביעה שכזו תבוא רק לאחר שלא נמצאה כל הצדקה לניכור הקיים. "

בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידנו התקבלה, ומעבר לדרכונים, קבע בית המשפט המחוזי בהחלטה אמיצה, כי לא כל קושי במערכת יחסים בין אב לילדיו משמעותה "הסתה".

כשהפרוצדורה היא חברתו הטובה ביותר של עורך הדין, כיצד הצליח משרדנו להפוך החלטה של בית המשפט לענייני משפחה להעברת משמורת תוך ניצול תקנה מתקנות סדר הדין האזרחי?

בעיצומו של דיון קשה בו ייצג משרדנו את האם, שנגע לזמני השהות של אבי הקטינים עם ילדיו קבע בית המשפט לענייני משפחה שמשמורת ילדי הצדדים תועבר לאב.

מבלי רגע של התמהמהות הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, וערעור על ההחלטה הונח במיידית במזכירות בית המשפט המחוזי, והכל על מנת למנוע את ביצועה של ההחלטה המפתיעה והבלתי צפויה של בית המשפט לענייני משפחה.

בבית המשפט המחוזי, טענו בחירוף נפש כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה חרגה מסמכותו- כאשר בית המשפט לא יכול להעניק סעד שלא נתבקש על ידי התובע, גם אם בשלב זה חפץ בכך התובע.

בית המשפט המחוזי ביטל את החלטת בית המשפט לענייני משפחה, ובכך נחסכה עוגמת נפש נוראית הן לאם והן לקטינים הקשורים לאימם בכל ליבם.

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מעבר של האם להתגורר עם בן זוגה מהווה שינוי נסיבות המצדיק פתיחה מחודשת של הסכם הגירושין

כפי שרבים יודעים, סוגיית חבות אב במזונות ילדים עברה שינויים רבים בשנים האחרונות, ומשרדנו גאה ללוות גברים ונשים יד ביד כדי להוביל לתוצאה הצודקת ביותר תוך ראיה של טובת הילדים.

לאחרונה משרדנו זכה ללוות את ע', אב מעורב ושותף מלא, בתביעתו המוצדקת והנכונה להפחתת מזונות, ואנו שמחים וגאים לשתף את פסק הדין שאפשר לע' להיות גם אב וגם אדם החי בכבוד!

כבוד השופטת מיכל ברדנשטיין, תלה"מ 39070-08-17, הפחתת מזונות הילדים עקב מעבר האם למגורים עם בן זוגה, מיום 10.04.2019.

מספר נקודות חשובות בפסק הדין:

* כיום, ההסתכלות על השינוי היא בעין מקלה יותר ופחות קפדנית מבעבר. מעבר האישה להתגורר עם בן זוגה מהווה נסיבה חדשה ולא צפויה בדרגה הנדרשת לפי הפסיקה לצורך בחינת תביעה לשינוי פסיקת מזונות שנקבעה בעבר, ולו במסגרת הסכם כולל שאושר בפסק דין.

*צמצום סיוע כלכלי מצד הורי האב מהווה שינוי נסיבות משני, וכן סיוע מסוג זה של הורים אינו צריך להילקח בחשבון כמקור הכנסה.

*אין לצמצם את השלכותיו של שינוי הנסיבות אך ורק לעניין הרכיב שלגביו הוא חל (מדור בענייננו)- לאור הבע"מ ולנוכח שיקולים של צדק משפחתי חלוקתי, תוך התחשבות כאמור בהכנסות ההורים ובחלוקת זמני השהות בניהם, משכך ומשהסדר חלוקת הנטל שנקבע בהסכם בין הצדדים בולט בחוסר איזונו, לרעת התובע, בראי ההליכה החדשה שנפסקה- נפתחת הדלת להדרש מחדש לפסיקת המזונות בתיק, בהתאם להוראות הבע"מ.

בית משפט לענייני משפחה קבע שיתוף בנכס שנרכש לפני הנישואין, למרות שהוחרג בהסכם ממון, ואפילו שלא דובר בדירת מגורים

משרדנו ייצג את האישה בתביעה לחלוקת רכוש, בה טענו כי חרף הסכם הממון שחתמו הבעל והאישה טרם נישואיהם, בו החריגו את הנכס האמור, אשר היה שייך לבעל לפני הנישואין, נסיבות נישואיהם של הצדדים, מצדיקה חלוקה שוויונית בדירת הבעל, גם שלא מדובר בדירת מגורים של הצדדים וזאת הואיל והוכחנו כי במהלך חיי הנישואין הייתה כוונה למכור הבית לצורך רכישת בית משותף.

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הבעל הביע כוונה למכור הנכס, ולהכניסו ל"פול" המשותף, ומשהאישה תרמה רבות לאותו פול משותף, יש לראות בכוונת הבעל למכר הדירה (דבר שהוכחש על ידו) כהסכם בין הצדדים שראוי לקיים, וקבע כי האישה זכאית למחצית משוויו של הבית.